<h1>סמ"ג לאוין סימן ער"ה</h1>
<h2>דף כא.</h2>
צוה הקב"ה בפרשת בהר (ויקרא כ"ה כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות. וזהו משפט מכירתה, במספר שנים אחר היובל תקנה את עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך (ויקרא כ"ה ט"ו), מכאן שנינו במסכת ערכין בפרק המוכר שדה (כ"ט ב') שאין המוכר [שדהו] רשאי לגאול עד שיאכלנה הלוקח שני תבואות בשתי שנים ואין שנת שדפון מן המניין ואפילו יש לו שלש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה זהו מדרש רבותינו (ע"פ פירוש רש"י עה"ת), ולפי פשוטו כמו שהולך ומפרש לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מוכר לך לפי שחוזרת ביובל ואינו מוכר לך אלא מספר התבואות שיש לו עד היובל (ע"פ רש"י שם). והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כ"ה כ"ג) בא הכתוב ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה (פי' רש"י עה"ת). ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (פסוק כ"ד) דרשינן בפרק קמא דקידושין (כ"א א') לרבות (בתים וחצרים) [בתי החצרים] ועבד עברי הנמכר לגוי שיהא הקרוב גואל, וזה שנאמר (פסוק מ"ט), [או] דודו או בן דודו וגומר בנמכר לגוי ההוא לקובעו חובה שלא יטמע בגוים, אבל הנמכר לישראל בעיא היא שם ולא נפשטה אם נגאל בקרובים. ולפי פשוטו כמשמעו סמוך לפרשה שאחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב (פי' רש"י עה"ת) שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו, ול[י]מדה תורה עוד שלא ימכור אדם אחוזתו אלא מחמת דוחק עוני וכן מפרש בתוספתא בערכין (פ"ה ה"ג) ואף גם זאת לא ימכור כל אחוזתו שנאמר מאחוזתו (ע"פ פירש"י פסוק כ"ה). ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו (שם פסוק כ"ו—כ"ז) פירוש (רש"י) שלא יהיה לו גואל שיכול לגאול את ממכרו והשיגה ידו וגו' יחשוב כמה שנים היו עד היובל כך וכך ובכמה מכרה לו כך וכך ומחלק דמי המקח כמה עולה לכל שנה והשיב המוכר את העודף בדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח, ואם לא מצא[ה] ידו די השיב לו, והיה (המקח מונח) [ממכרו] ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו (פסוק כ"ח), עד שנת היובל (פסוק כ"ט) שהיובל משמט בתחלתו (רש"י). המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר, וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו ולא שילוה, מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא כדי גאולתו (רמב"ם שמיטה ויובל פי"א הל' י"ז—י"ח) ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו וגו'. הנותן שדהו מתנה הרי היא חוזרת לו ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות המתנה (שם הל' י"ט) והאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו (ע"פ הל' כ' שם).
